ביאור שטיינזלץ על שבועות מ״ח

1 עד אחד אומר: היה ירח גבוה לפי מראית העין כמו שתי מרדעות מקל שמכוונים בו את הבהמות, ואחד אומר: שלש מרדעות — עדותן קיימת, שבכגון זה אנשים טועים. אחד אומר: שלש, ואחד אומר: חמש — עדותן בטלה; ואף על פי ששני עדים אלה מכחישים זה את זה, בכל זאת מצטרפין לעדות אחרת.

2 ושואלים: מאי לאו האם אין הכוונה שכל אחד מהם מצטרף עם עד נוסף לעדות ממון, אף שכל אחד מהם חשוד כמשקר? וקשה לדברי רב חסדא! אמר רבא: לא, כך צריך לפרש: הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ראש חדש, שאם יבוא עד נוסף ויאמר כדברי אחד מהם, הריהו מצטרף עמו לעדות. וטעמו של דבר: דהוי להו תרי וחד שהרי הם עכשיו שנים כנגד אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים, והוא זה שטעה או שיקר.

3 א שנינו במשנה: אמר לחנוני "תן לי בדינר פירות", ונתן לו, ואחר כך היו הצדדים מתווכחים אם שילם בעל הבית לחנווני — בעל הבית נשבע שנתן לו את הדינר. תניא שנויה ברייתא, אמר ר' יהודה: אימתי נשבע בעל הבית? בזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהן עוררין עליהן, אבל אם הפשילן את הפירות הללו בקופתו בסלו לאחוריו — המוציא מחברו עליו הראיה, שהרי הם עתה ברשות בעל הבית, וצריך החנווני להביא ראיה לתביעתו.

4 שנינו מעין זה במשנה: אמר לשולחני "תן לי בדינר מעות", ונתן לו מעות, וכאשר מתווכחים השולחני ובעל הבית האם נתן לשולחני את הדינר — צריך בעל הבית להישבע שנתן לו את הדינר. ומעירים: וצריכא וצריך גם דבר זה להיאמר, אף שהוא לכאורה ממש כמו המקרה בחנווני, אי אשמעינן הא קמייתא שאילו היה משמיע לנו רק את זו הראשונה בחנווני, היינו אומרים: בהך קא אמרי רבנן בזה אומרים חכמים שבעל הבית צריך להישבע ששילם כדי להיפטר מתשלום, משום דפירי עבידי דמרקבי שפירות עשויים להירקב, וכיון דמרקבי שהם נרקבים לא משהו ליה משהים אותם, וממהר החנווני לתתם לקונה גם אם לא קיבל את הכסף, אבל מעות דלא מרקבי שאינם נרקבות אימא מודי ליה אמור שמודים לו לר' יהודה, שאין השולחני נותן דבר אלא אם כן קיבל כספו תחילה, ואין מקום להשביע את בעל הבית.

5 ולהיפך, ואי איתמר בהא ואם היה נאמר רק בזו בשולחני, היינו אומרים: בהא קאמר בזו דווקא אמר ר' יהודה שאין בעל הבית צריך להישבע, אבל בהך אימא מודה להו לרבנן בההיא בחנוני אמור שמודה להם לחכמים, על כן צריכא צריכה המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

6 ב שנינו במשנה כשם שאמרו: הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה וכן היתומין לא יפרעו בשטר חוב שקיבלו מאביהם אלא בשבועה. ושואלים: לא יפרעו ממאן ממי? אילימא אם תאמר מלוה עצמו, יש לתמוה: אבוהון שקיל אביהם היה נוטל בשטר בלא שבועה ואינהו והם בשבועה? וכי מפני שהם יתומים צריכים להישבע? אלא הכי קאמר כך אמר: וכן היתומים הבאים להיפרע חוב אביהם מן היתומים של הלווה, לא יפרעו אלא בשבועה.

7 רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: לא שנו הלכה זו שנשבעים היתומים ונוטלים, אלא שמת המלוה עוד בחיי לוה, אבל אם מת לוה בחיי מלוה — כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, שהרי אינו יכול להיפרע מיתומים בלא שבועה שלא נפרע כבר שטר זה, ואין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו, שהרי אינם יכולים להישבע כמו שהיה אביהם נשבע שאין שטר זה פרוע, ומתוך שאינם יכולים להישבע — אין להם זכות בממון זה.

8 שלחוה לבעיה זו קמיה לפני ר' אלעזר בארץ ישראל: שבועה זו מה טיבה? מה תוקפה של השבועה ליתומים, עד שמפקיעה את ממונם של בני המלוה? שלח להו להם: באמת אין הלכה כך, אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין, שאינם יודעים מאביהם ולא באופן אחר שהשטר פרוע, ונוטלין מיתומי הלווה. שלחוה את השאלה הזו לארץ ישראל שוב בימי ר' אמי, אמר: כולי האי שלחי לה ואזלי כל כך שולחים אותה והולכים? אי אשכחינן בה טעמא אם היינו מוצאים בה טעם אחר, מי לא שלחינן להו האם לא היינו שולחים להם? אלא אמר ר' אמי, הואיל ואתא לידן, נימא בה מילתא הואיל ובא הדבר לידינו, נאמר בו דבר של חידוש: דווקא אם

9 עמד אביהם המלוה בדין כדי לגבות את השטר ומת — כבר נתחייב מלוה לבני הלוה שבועה על ידי פסיקת בית דין, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, כדברי רב ושמואל. אבל אם האב לא עמד בדין, ומת, ולא נתחייב בשבועה — היורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.

10 מתקיף לה מקשה על כך רב נחמן: אטו בי דינא קא מחייבי ליה וכי בית הדין הם המחייבים אותו שבועה? הלוא מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מזמן שמת הלווה התחייב לו המלוה לבני הלוה שבועה אם הוא רוצה לגבות מהם, ואין הדבר תלוי בפסיקת בית הדין!

11 אלא אמר רב נחמן: אי איתא אם יש מקום לקבל את מה שאמרו רב ושמואל — איתא יש לקבלם, אי ליתא אם אין — ליתא אין, אבל אין לעשות פשרה בדבר כמו שעשה ר' אמי. ושואלים: אלמא מספקא ליה מכאן שמסופק בעיניו של רב נחמן האם הלכה כרב ושמואל, שפסקו שכאשר אין אפשרות להישבע הממון נשאר בחזקתו? והאמר והרי אמר רב יוסף בר מניומי: עבד עשה רב נחמן עובדא מעשה ופסק כי במקום ששני הצדדים חשודים על השבועה יחלוקו! הרי שלמעשה פסק שלא כמותם! ומשיבים: מה שאמר רב נחמן אם יש או אין לדברי רב ושמואל — לדבריו לשיטתו של ר' מאיר במשנה, שחזרה שבועה למקומה, קאמר אמר, וליה לא סבירא ליה והוא עצמו לא סבר כן, אלא כר' יוסי האומר יחלוקו.

12 מתיב מקשה רב אושעיא ממה ששנינו במסכת כתובות: אם מתה האשה האלמנה בלא שתגבה כתובתה מנכסי בעלה שמת — יורשיה מזכירין ותובעים את כתובתה עד עשרים וחמש שנים מזמן מות הבעל. משמע שהם יכולים לתבוע ולגבות בשבועה, למרות שהם יתומים הגובים מן היתומים, שלא כדברי רב ושמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים שנשבעה כבר האשה שלא נפרעה ומתה, ואחר כך היורשים באים לתבוע את הכתובה בפועל. ואין עליהם חובת שבועה — שהרי כבר נשבעה האלמנה שבועה זו.

13 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: נשא אשה ראשונה ומתה, ולפי תנאי הכתובה בניה יורשים את הבעל לאחר מותו בדמי כתובתה, נשא שניה ומת הוא — אשה שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, כדרך בעלי חוב שגובים מן היורשים. הרי שיורשי האלמנה יכולים לגבות בשבועה מיורשי האשה הראשונה, יתומים מן היתומים, שלא כדברי רב ושמואל, שהם אומרים שאינה יכולה להוריש שבועה! ומשיבים: הכי נמי כאן גם כן מדובר שנשבעה ומתה.

14 ועוד מציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: מי שהתנה עם אשתו שתוכל לגבות את כתובתה ולא תצטרך להישבע, הוא אינו יכול להשביע אותה, אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה. הרי שיורשים נשבעים ליורשים, וכאן ברור שאשה זו לא נשבעה!

15 אמר רב שמעיה: לצדדין באופנים שונים קתני שנה משנה זו, מה שאמרנו שמשביעים אותה — הרי זה באלמנה, ומה שנאמר שמשביעים את יורשיה — הרי זה בגרושה, שגירשה בעלה ומתה, ואחריה מת הוא. שהרי זה כמקרה שמת מלוה בחיי לווה, שעדיין לא נתחייב המלוה האשה ולא יורשיו בניה שבועה כדי להיפרע מן הנכסים, ורק משמת הבעל מתחייבים יורשיה של האשה שבועה זו, ככל הנפרעים מנכסי יתומים.

16 מתיב מקשה רב נתן בר הושעיא ממה ששנינו: פעמים שיפה כח הבן מכח האב, כיצד?

17 שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר? בהכרח צריך לומר שמת לוה בחיי המלוה, שרק מפני שמת הלווה אין האב המלוה יכול לגבות מן היתומים אלא בשבועה,

18 וקתני ושנה: שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, בשבועה — כוונתו שבועת יורשין שהרי אינו יכול להישבע אלא שבועה זו, שלא בשבועה — כדעת רבן שמעון בן גמליאל, במשנתנו, שאם היו עדים שאמר האב המלווה בשעת מותו שאין שטר זה פרוע — סומכים על כך, וגובה היורש שלא בשבועה. ומכל מקום רואים מכאן שהאב מוריש שבועה לבניו, שלא כדברי רב ושמואל!

19 אמר רב יוסף: הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת בית שמאי היא, דאמרי שהם אומרים: שטר העומד לגבות כגבוי דמי נחשב, וכיון שדנים את השטר כאילו היה ממון ממש, הרי אין חסרון השבועה מעכב בגבייתו.

20 א ובפסיקת ההלכה בענין זה, מסופר איקלע הזדמן רב נחמן פעם לעיר סורא, עול לגביה נכנסו אליו רב חסדא ורבה בר בן רב הונא, אמרו ליה לו: ליתי מר נעקרא להא שיבוא אדוני ונעקור את הפסק הזה שפסקו רב ושמואל, שקשה לקבל את סברתם. אמר להו להם: איכפלי ואתאי כל הני פרסי למעקרא להא וכי טרחתי ובאתי כל אותן פרסות ממקומי עד לכאן כדי לעקור את זו שאמרו רב ושמואל? אלא נעשה אחרת, הבו דלא לוסיף עלה תנו שלא להוסיף עליה, להשתמש בה במקרים אחרים, אלא תישאר כהלכה לעצמה. ומסבירים: כגון מאי מה שאמר רב פפא: בעל חוב הפוגם את שטרו שמודה שכבר קיבל מקצתו, והוא חייב שבועה, ומת — יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מן הלווה.

21 ומביאים מקרה נוסף, ההוא דשכיב ושבק ערבא אדם אחד, לווה, מת והניח ערב, ורצו יתומי המלוה לגבות חובם מן הערב, סבר סבור היה רב פפא למימר לומר: הא נמי דלא לוסיף עלה זה גם כן מאותם הדברים שלא להוסיף עליה הוא, שרב ושמואל פסקו כן ביתומים בלבד, שאין יתומים נפרעים מהם, ולא במי שנפרע מן הערב. אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב יהושע לרב פפא: אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל וכי הערב לא אחר היתומים הולך? הרי לאחר מכן יבוא לגבות את מה ששילם מרכוש היתומים, ואם כן, בסופו של דבר הרי זה דין של יתומי הלווה.

22 ועוד מסופר, ההוא דשכיב ושבק אחא אדם אחד שמת והניח אח שירשו, סבר סבור היה רמי בר חמא למימר לומר: הא נמי דלא לוסיף עלה זה גם כן מאותם הדברים שלא להוסיף עליה הוא, ויכול לגבות מיורשי הלווה. אמר ליה לו רבא: מה לי מה ההבדל אם נשבע היורש "שלא פקדני אבא", ומה לי אם הוא אומר "שלא פקדני אחי", כיון שהוא יורש — הרי דינו כדין יתום, ואינו יורש שבועה.

23 אמר רב חמא: השתא דלא איתמר הלכתא עכשיו שלא נאמרה ונקבעה הלכה לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר, האי דיינא דעבד דיין זה שעושה כדעת רב ושמואל — עבד עשה, דעבד שעשה כר' אלעזר — עבד עשה.

24 אמר רב פפא: האי שטרא דיתמי שטר זה של יתומים שבא לפנינו, לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה אין אנו קורעים אותו, ומצד אחר לא גובים בו. אגבויי לא מגבינן ביה לגבות אין גובים בו — דלמא סבירא לן שמא אנו סבורים כרב ושמואל שאין יתומים גובים, שהרי אינם יכולים להישבע. ומקרע לא קרעינן ליה ואין אנו קורעים אותו — דהאי דיינא דעבד שהרי אותו דיין שעשה כדעת ר' אלעזר — עבד עשה.

25 מסופר, ההוא דיינא דעבד דיין אחד שעשה כדעת ר' אלעזר, הוה צורבא מרבנן במתיה היה תלמיד חכם בעירו, אמר ליה לו אותו תלמיד חכם: אייתינה איגרתא ממערבא דלית הלכתא אביא מכתב מארץ ישראל שאין הלכה כר' אלעזר! אמר ליה לו: לכי תייתי כאשר תביא, ובינתיים אני עומד על פסקי. אתא לקמיה בא הדבר לפני רב חמא, אמר ליה לו: האי דיינא דעבד אותו דיין שעשה כר' אלעזר — עבד עשה, ואי אפשר לבטל את מעשיו.

26 ב שנינו במשנה: ואלו נשבעין שלא כטענה השותפים והאריסים וכו'. ותוהים: אטו בשופטני עסקינן וכי בשוטים עוסקים אנו, שיבואו להישבע גם כאשר אין טוענים כנגדם כלום? ומשיבים: הכי קאמר כך אמר, ואלו נשבעין שלא בטענת ברי, אלא אפילו בטענת שמא, שאם טוענים כנגדם: אנו חושדים שמא לקחתם דבר שלא כדין — נשבעים. והם: השותפין והאריסין ושאר המנויים במשנה.

27 תנא שנה החכם: בן בית שאמרו שצריך להישבע, לא באדם שנכנס ויוצא ברגליו לאותו בית כידיד המשפחה, שוודאי אין משביעים אותו, אלא מדובר בבן בית כזה שמכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות, שמנהל מקצת מעסקיו.

28 ושואלים: ומאי שנא הני ובמה שונים אלה השותפים, האריסין ובן בית, שניתן להשביעם? ומשיבים: משום דמורו בה התירא שמורים בה היתר לעצמם לקחת משהו מן הנכסים, בגלל טרחתם.

29 וביחס לשבועה זו, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: והוא שיש טענה בינייהו ביניהם בשווי שתי כסף, אז יכול התובע להשביעו.

30 ותוהים: כמאן כמי הוא פוסק בדיני טענה? כשמואל, שאמר בדין שבועת המודה במקצת שדי שהטענה עצמה שתי כסף כדי לחייב את המודה במקצת להישבע? והתני והרי שנה ר' חייא ברייתא לסיועיה שיש בה לסייע לדברי רב, שרק כאשר הכפירה של הנתבע היא בשווי שתי כסף צריך להישבע! אלא אימא אמור ותקן: צריך שתהא ביניהם כפירת טענה של שתי כסף כדי לחייב שבועה, כדברי רב.

31 ג שנינו במשנה: חלקו השותפין והאריסין אין יכולים עוד להשביעם בטענות ספק. אבל אם נתחייבו שבועה מצד אחר, מגלגלים עליהם גם שבועה זו יחד עמה. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מהו לגלגל שבועה בדרבנן בדברי סופרים? כלומר, אם חובת שבועה ראשונה היתה רק מדברי סופרים, האם אפשר לגלגל תביעות גם על סמך שבועה זו, או דווקא כאשר השבועה שמתחייבים בה היא שבועה שמן התורה?

32 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: לוה הימנו ערב שביעית שנת השמיטה, ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס — אין מגלגלין עליו שבועה. שאף שנשבע לו שבועת השותפים, אינו יכול לגלגל עליו שבועה על ההלוואה שלווה קודם לכן, משום שהחוב כבר נשמט. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא במקרה שלוה הימנו ערב שביעית, דאתיא שבאה שנת השביעית אפקעתיה והפקיעה אותו את החוב, וממילא גם את השבועה שעליו, הדין כן. הא אבל בשאר שני שבוע השמיטה מגלגלין עליו שבועה, אף על פי ששבועת האריס היא רק מדברי סופרים!

33 ודוחים: לא תימא תאמר ותדייק: הא אבל בשאר שני שבוע — מגלגלין, אלא אימא אמור ודייק כך: אם נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו שבועה מן התורה — מגלגלין.

34 ותוהים: דבר זה אינו צריך לדיוק, הא בהדיא קתני לה הרי במפורש שנה אותה: נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו — מגלגלין! אלא יש לדייק כמו שאמרנו קודם, שמע מינה ולמד מכאן שמגלגלין בדרבנן בשבועה שמ דברי סופרים. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

35 אמר רב הונא: